פרשת נח
עם התפתחות המחקר במאות האחרונות, התפתחה במחקר גישה שרואה בתורה טקסט מאוחר יחסית שהעתיק קטעים רבים מספרות סובבת שקדמה לו. אחת הטענות המפורסמות ביותר בהקשר הזה נוגעת לפרשיית המבול שבפרשתנו.
ואכן ממבט ראשון הדברים נראים לא פשוטים ומעוררי מחשבה: במקורות מהמזרח הקדום (שלפי רוב התיארוכים קדמו למעמד הר סיני) אנחנו פוגשים סיפור על האלים שכעסו על בני האדם משום שהפריעו להם עם רעש והמולה והחליטו להשמיד אותם במבול; אחד האלים מגלה את זה למקורבו שנקרא 'אותנפישתים' (או במקורות אחרים 'אתרחסיס') והוא בונה תיבה גדולה; אותנפישתים מעמיס אל התיבה בעלי חיים שונים ונכנס אליה מפני מי המבול; מהתיבה הוא שולח יונה, סנונית ועורב לבדיקת המצב ולאחר מכן יוצא ממנה ומקריב קרבן לאלים. מזכיר לכם משהו?
תבנית הסיפור נראית באמת זהה. אולם נראה לי שהמסקנה במחקר אינה הכרחית. העובדה שיש שני מקורות על אירוע אחד יכולה אמנם להעיד על העתקה של מקור אחד מהאחר, אך באותה מידה יכולה להעיד על אמיתות הסיפור שמסופר שם! אם כמה וכמה כתבו סיפור זהה (בשינויים קלים), הרי שסביר יותר שכולם כתבו על אירוע אמיתי שאכן התרחש במציאות וכולם מתארים אותו. דברים ברוח זו כתב יוספוס: "זולת תורת משה יספרו גם סופרי העמים את דבר המבול והתבה איש איש בלשון עמו" (קדמוניות היהודים א, ג' ו) כשלאחר מכן הוא מפרט את שלל המקורות החיצוניים בנושא – יוספוס לא רואה במקורות המקבילים קושיה אלא דווקא חיזוק לסיפור התורה.
בנוסף, נדמה לי שאם נחדד את הקריאה שלנו נבחין שהסיפורים אמנם דומים אך שונים בכמה נקודות משמעותיות ביותר, ודווקא נקודות אלו יכולות ללמד אותנו על החידוש שהביאה התורה לעולם.
אם נבחן את הסיבה שהובילה למבול נגלה פער ראשון ומשמעותי, שנובע מתפיסת עולם שלמה: בעולם פוליתיאיסטי, האלים הם למעשה פרי מוחו של האדם שברא אותם בצלמו כדמותו – הם אמנם חזקים אך פגיעים, מוגבלים, בעלי רצונות ותאוות, מרובי תככים ומריבות... האלים בראו את האדם כדי לשרת אותם, אך לאחר ש"תפרוץ הארץ, האנשים התרבו" ואחד האלים מתלונן ש"כבדה צעקת בני האדם, מקול שאונם נדדה שנתי" – הם חשים שהרעש, ההמולה והבלאגן של האנשים לא שווים להם ומחליטים להשמיד את האנושות במבול. כל העיסוק פה הוא תועלתני – חישוב קר ואכזרי.
לעומת זאת בתורה ניכר מהרגע הראשון שהא-ל הוא עליון, בלתי מוגבל ולא פגיע, שלמעשה תובע מהאדם להתנהג כמוהו – יש כאן תביעה למוסר! האנושות נמחית לא כי היא מפריעה, אלא מפני שהיא רעה. שחיתות מוסרית היא זו שמחייבת למחות את האנושות, וממילא מי שניצל מהמבול הוא אדם צדיק שלא נפל בעוולות החברתיות (בניגוד לסיפור המקביל שם מי שניצל, ניצל במקרה ובגלל קרבה ל'אלים הנכונים').
נדגים זאת באמצעות נקודה נוספת: בסיפור המסופוטמי מסופר איך אתרחסיס מכנס את כל הזקנים בעיר ומשכנע אותם לסייע לו בבניית התיבה, תוך שהוא משקר להם על ייעודה ומטרתה. הזקנים מגייסים את כל בעלי המלאכה שיסייעו לו לבנות, אך כמובן שזה לא עוזר להם עם תחילת המבול וכולם מתים בו, חוץ מאתרחסיס שנכנס לתיבה... לעומת סיפור זה מתנוסס המדרש המפורסם כסיפור מקביל אך ניגודי – כל מטרת הבנייה הממושכת של התיבה של נח הייתה דווקא לאותת לכל הסביבה שהמבול עתיד להגיע ולשכנע אותם לשפר מעשיהם. לא שקרים ואינטרסים נכלוליים יש כאן, אלא דווקא זעקה לחזרה בתשובה.
אמנם שני הסיפורים דומים, אך בעוד המסר שעולה מהסיפור המסופוטמי הוא של תועלת, אכזריות, כוחניות, אפסות האדם ואבדן סתמי – התורה עולה ומתנוססת כתמרור מוסרי שתובע מהאדם לנהוג כראוי, להידמות לא-ל שהוא מוסרי ושופט צדק, ולתקן את העולם במעשיו. תאמין שיכולים לתקן, ואין אתה בן חורין להיבטל מכך...
(נכתב בהשראת שיעורים נהדרים של יושי פרג'ון)
שבת שלום!
יונתן מוניץ, מורה להסטוריה